גדלת עם התפקיד, ראית את עצמך מזדקנת בו. האנשים היו מדהימים, ממש משפחה שנייה עבורך, והערכת באמת כל רגע שם. אבל ברגע אחד החברה נסגרה. בבת אחת נגדעו התוכניות והחלומות שלך, ויחד איתם גם תחושת הערך והייעוד המקצועי. זה קורה כי את לא מסוגלת לדמיין את עצמך במקום אחר; שום דבר לא נראה מספיק טוב. ופה את תקועה, שואלת את עצמך את השאלות הגדולות: מי אני עכשיו ללא מקום העבודה? מה אני בכלל רוצה לעשות עם הקריירה שלי? כרגע, אין לך שום כיוון. את כבר לא בת 20, המציאות התעסוקתית לא מחכה לאף אחד, ו

כבר לא באמת רואים את האנשים שבתוכם. פעם אחת נועצת שלי קראה להם כך, ומאז אימצתי את השם. הפעם אני רוצה לשתף בסיפור של ל', משפטנית מוכשרת שעבדה שנים באחד מאותם "דינוזאורים". היא עבדה קשה ונתנה מעצמ ה, אבל לא ראו אותה. לא העריכו, לא עודדו צמיחה, והבוסית הישירה רק חיזקה את התחושה הזו. כשנמצאים יותר מדי זמן במקום שמכווץ אותנו, אנחנו מתחילות להאמין לסיפור שלא שייך לנו: שאנחנו לא מספיק טובות. שלא נצליח במקום אחר. ש"עדיף להישאר איפה שאנחנו". ל' הגיעה אליי כשרצתה שינוי, אבל בלי בהירות

הצל הזה הוא אותן תחושות מכווצות שאת מכירה: ה"לא" שקיבלת אחד יותר מדי בראיונות, הדלת שנסגרה לך מול הפרצוף כשכל כך רצית להיכנס, הרגע הזה שבו הרגשת שקופה מול המנהל או הקולגות, ועוד. זו התחושה הקטנה והמעיקה שאת "לא מספיק". אין אחת שלא פגשה את הצל בחיים (גם אני). הוא מקטין, מתעתע ומאתגר את תפיסת הערך שלך. הוא מטיל צל על האור הפנימי. אחת התובנות שעלו בקליניקה היא שגם כשאת רוצה שאנשים יכירו בצל שלך, לא תמיד הם יכולים לראות אותו. כי יש להם את הצל שלהם לפגוש. חשבי על זה: כששני "צללים"

את אוהבת את מה שאת עושה, אבל משהו בבוס הישיר או בתרבות הארגונית לא מרגיש נכון, היית רוצה לפנות לאחד המנהלים או הבכירים בארגון שלך ולשתף אותו בלבטים אבל את לא רוצה לסכן את התפקיד או את מקום העבודה. יש המון סיבות לכך שאנחנו לא מרוצות במקום עבודה, גורם אחד מרכזי ונסתר מהעין הינו ערכים. מהם ערכים? ערכים הם אמות מידה שמייצגים את העולם הפנימי שמנחה אותנו לגבי מה נכון ומוסרי, בעולם התעסוקה ערכים נותנים גוון ,חותם אישי, ומקור להנאה בעשייה שלנו. לדוגמה, אם את פרפקציוניסטית, ככל

אין על התחושה שממלאת אותך כאשר נופלת עליך הזדמנות באמצע החיים ממקום לא מתוכנן, ומובילה אותך למקומות נפלאים. זה בדיוק מה שקרה לי אתמול, חוויה מרתקת של סרנדיפיטי - מושג שהכרתי בזכות אסנת מרון. (מי שלא מכירה את המושג , המושג סרנדיפיטי מתאר תגלית מקרית ומשמחת שמתרחשת כאשר אדם מחפש דבר אחר). הכל התחיל ביום רביעי רגיל כמו בכל יום רביעי בשנה האחרונה, הגעתי לאוניברסיטת תל אביב ללמוד לוגותרפיה. עבורי, זוהי זכות גדולה ללמוד ולעסוק במשמעות, דווקא בשנה כל כך מאתגרת שעברה עלינו. השבוע במ

כמישהי שעוזרת לנשים למצוא משמעות בחייהן המקצועיים, לא אוכל לקבל שיש נשים ללא ייעוד, זה לא מתקבל על דעתי ומנוגד לסט האמונות שלי. ייעוד מחובר לשני אלמנטים מרכזיים: חיבור לאני האותנטי וחיבור למטרה שגדולה מאיתנו. אני מאמינה בכל ליבי כי לכל אדם באשר הוא קיים ייעוד– פשוט ככה כולנו בנויים, רק צריך כלים שיעזרו לחשוף את הייעוד ואומץ ללכת עם האמת הפנימית כאשר היא מתגלה. הייעוד לא חייב להיות אחד יש אנשים שיהיו להם לאורך השנים מספר מסלולי ייעוד. עכשיו אם את שואלת את עצמך מה קורה כשאת אוה

אני חושבת שלפחות פעם בחיים כל אחת מאיתנו התמודדה עם סיטואציה מורכבת שבה היו שני קולות מנוגדים. זה בדרך כלל קורה כאשר אנחנו צריכות להחליט ואין לנו מספיק מידע לשפוט. אם היה אפשר להשיג עוד מידע או לקרא את העתיד, זאת היתה דרך המלך, אך לצערי בדכ זה לא המצב. טוב שמידי פעם נחווה כאלו דילמות, ברגעים האלו, האישיות שלנו מתעצבת. איך ניתן ליישב את הדילמה הזו? יש לי מספר כלים שיכולים לעזור, את יכולה לבחור אחד, את יכולה לבחור את כולם או אף אחד מהם. הרצון שלי הוא להרחיב לך את מודעות. · כשהי