ריבאונד תעסוקתי

גדלת עם התפקיד, ראית את עצמך מזדקנת בו. האנשים היו מדהימים, ממש משפחה שנייה עבורך, והערכת באמת כל רגע שם.

אבל ברגע אחד החברה נסגרה.

בבת אחת נגדעו התוכניות והחלומות שלך,

ויחד איתם גם תחושת הערך והייעוד המקצועי.

זה קורה כי את לא מסוגלת לדמיין את עצמך במקום אחר;

שום דבר לא נראה מספיק טוב.

ופה את תקועה, שואלת את עצמך את השאלות הגדולות:

מי אני עכשיו ללא מקום העבודה?

מה אני בכלל רוצה לעשות עם הקריירה שלי?

כרגע, אין לך שום כיוון.

את כבר לא בת 20, המציאות התעסוקתית לא מחכה לאף אחד,

ולכן את יורה לכל הכיוונים.

אבל שום דבר לא באמת מרגש אותך,

כי עמוק בפנים את עדיין מתאבלת על המקום שהיה לך על העבר, על ההווה ועל העתיד

שכבר לא יהיה שלך.

כן, את בסוג של תקופת "ריבאונד תעסוקתי".

אני לא משתמשת במילה הזו במקרה.

מערכות היחסים שלנו עם הקריירה דומות מאוד לאלו שיש לנו עם בני זוג (מבטיחה להרחיב על זה בפוסטים הבאים). 

וכשאהבה גדולה נגמרת, במיוחד כשזה קורה באופן חד-צדדי, זה כואב. 

אני רואה את זה קורה בקליניקה, בתהליכים שאני מעבירה:

ככל שתאפשרי לעצמך לעבד את הפרידה ממקום העבודה,

כך תבטיחי שכשהזמן הנכון יגיע ההתרגשות תוכל לחזור.

לכל אחת יש את האיקיגאי הייחודי לה, שמחכה להתגלות מחדש על אף ובגלל צומת דרכים כואבת.

אבל לראות את ההזדמנות זה רק חצי מהדרך.

השלב הבא הוא לנשוף ולהתכוונן למה שאת רוצה. 

האתגר האמיתי הוא לחבר את הרצונות העמוקים שלך עם מה שהעולם דורש היום. כשהחיבור הזה מדויק, השביל מתבהר. 

ואז, את כבר לא "יורה לכל הכיוונים", את פוסעת בביטחון לכיוון הנכון לך.

כי "אין מרגישים את היופי של העולם, כי אם לפי המידה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה" - הרב קוק.