שיעור בציפייה אכזבה ומשמעות בעולם העבודה

אחת ההתמודדויות שחוזרות אליי שוב ושוב היא עם הדפוס:כגודל הציפייה – כך גודל האכזבה.

וכשאנחנו בתהליך של חיפוש עבודה, שינוי קריירה או הקמת עסק – לדפוס הזה יש נטייה להתעצם. אנחנו מצפות. שחברה תעזור. שיחזרו אלינו ממקום עבודה שחלמנו עליו. לתשובה חיובית, להעלאה, להכרה. שיראו אותנו כמו שאנחנו – בהתאם לערכים שלנו. שיגיעו הלקוחות שהשקענו כל כך הרבה בשבילם. אבל לא תמיד זה קורה. ובטח לא בקצב שלנו.

ולפעמים – גם כשעשינו הכול נכון – האכזבה צורבת. ולא רק מאכזבת. לפעמים גם נוגעת בכאב עמוק יותר, כזה שמעלה את השאלה:"איך זה שלא?"

ואז, כדי לא להיפגע שוב, אנחנו מתחילות להנמיך. להנמיך ציפיות. לכוון נמוך יותר. להקטין את הרצון, את החלום.

כך נוצר דפוס שמצמצם אותנו – ולאט לאט מכבה את התקווה ואת שמחת החיים.

אבל יש גם דרך אחרת: במקום להישאב לאכזבה – עצרי רגע וחשבי:

מה גרמה לי הציפייה להרגיש?מה היא גרמה לי לרצות, לעשות, לחלום?

כי לפעמים, הציפייה עצמה היא מתנה. היא מעוררת חיות, תשוקה, רצון. היא מחברת אותנו לילדה שבנו שלא מפחדת לרצות.

ברנה בראון, חוקרת סוציולוגית שאני מאוד מעריכה, מזכירה ש:אי אפשר להרגיש באמת טוב אם לא מוכנות להרגיש גם רע. כשאנחנו מכבות את הכאב, אנחנו מכבות איתו גם את השמחה, ההתרגשות והתקווה.

ולכן, אחד השיעורים הגדולים שלמדתי הוא להתמקד לא במה שלא קרה – אלא במשמעות שהייתה לציפייה.מה היא גרמה לי לרצות להיות.

איך היא הזיזה אותי. איזו אנרגיה היא הביאה לי. איזו תקווה היא פתחה בי.

ואז לשאול את עצמי בכנות:מה עלי לשחרר?ומה יש בשליטתי לעשות עכשיו?

השאלות האלו הן מפתח – לא בשביל לוותר, אלא כדי לדייק, להמשיך, ולהחזיר לעצמנו שליטה רגשית ומיקוד פנימי.

כי ציפייה – גם כשהיא לא מתממשת – מזכירה לנו מה חשוב לנו באמת. היא צובעת את החיים שלנו בצבע, מחברת אותנו לרצון, לתשוקה, לתנועה. בלי ציפיות – החיים עלולים להפוך לאפורים, שטוחים, חסרי כיוון.

וכשאנחנו לומדות להעריך את הציפייה לא כתוצאה, אלא כתדר פנימי שמניע אותנו – אנחנו חוזרות להיות אדוניות לעצמנו.

שלכן ♥

שרית אלוני

קואצ'רית ויועצת קריירה מוסמכת

#ייעוץקריירה #איקיגאי #משמעות #משמעותבעבודה