האמת אני לא חובבת מכוניות...

 מרוצי מכוניות אף פעם לא עניינו אותי, אבל בתקופה האחרונה יצא לי לראות שני סרטים מרגשים על נהגי מרוץ אגדיים – סיפורים אמיתיים שנכנסו לי ללב, עד כדי כך שמתחשק לי לנסוע לצפות בלייב במרוץ בלה־מאן. (אזהרת ספוילרים בהמשך…)

הפוסט הזה מוקדש לתובנות מתוך הסרטים האלו – תובנות שנגעו בי עמוק בלב וחיברו אותי מחדש למהות של ייעוץ קריירה, איקיגאי ולוגותרפיה.

נהג מרוץ זה לא מקצוע שההורים דוחפים אליו בלשון המעטה. זה מסוכן ויש סיכוי ממשי למוות בכל מסלול.

 ובכל זאת – קרול שלבי, ג’יימס הנט, ניקי לאודה, קן מיילס – בחרו בזה. לא בגלל כסף, לא בגלל סטטוס – אלא מתוך תשוקה. מתוך תכלית.

קרול שלבי, הדמות האגדית מהסרט פורד נגד פרארי, מספר:

"When I was ten years old, my Pops said: 'Son, it's a truly lucky man who knows what he wants to do in this world — ’cause that man will never work a day in his life. But there are a few… who find something they have to do… I’m that guy."

בשנות ה־60 זה לא היה מקובל לדבר על ייעוד, בטח לא בעולם גברי, טכני ותחרותי כמו תחום הרכב – אבל קרול שלבי האמין בזה. הוא חי את זה.

שני הסרטים האלו המחישו לי עד כמה עמוק החיבור בין תשוקה, ערכים ומשמעות בקריירה – בלי קשר למגדר, גיל או לאום. ואיך כל אחד מהנהגים מתאר את "התחושה במכונית" בדרך אחרת, אישית וייחודית.

בסרט Rush, ג’יימס הנט מנסח את זה כך:

"The closer you are to death, the more alive you feel. It’s a wonderful way to live. It’s the only way to drive."

משפט קשוח להגיד, אבל כשמבינים שהזמן שלנו מוגבל – הבחירות שאנחנו עושות נהיות הרבה יותר מדויקות ואמיצות.

אצל הנט זו הייתה תחושת חיות על הקצה, אדרנלין ולעומתו אצל קן מיילס, מהסרט פורד נגד פרארי, "התחושה במכונית" היתה חוויה כמעט מדיטטיבית.

בסרט יש קטע עוצר נשימה שקן מתאר את ה־zone הזה, המקום שבו הוא מאבד תחושת זמן, שלוקח אותו לחוויה ממש רוחנית:

"There’s a point at 7,000 RPM… where everything fades. The machine becomes weightless, just disappears. And all that’s left is a body moving through space and time… Then it asks you a question. The only question that matters: 'Who are you?'"

המילים האלה דיברו אליי. התחושה הזאת – של התעלות, חיבור עמוק לעשייה – זה עבורי איקיגאי. וזה לא חייב להיות רגע דרמטי או נקודת שיא. לפעמים זה נמצא דווקא בעשייה הקטנה והיומיומית שלא נתנו לה מספיק מקום והערכה.

ועכשיו – הסצנה שלא עוזבת אותי בסרט RUSH.

מרוץ בגשם. נירבורגרינג, 1976. ניקי לאודה מבקש לדחות את המירוץ בשל תנאי מזג האוויר הקשים.היריב המושבע שלו לאורך השנים, ג’יימס הנט, מתעקש להמשיך במירוץ וסוחף אחריו את כל הנהגים האחרים. המרוץ מתקיים – ולאודה מתרסק. הוא נכווה קשות, כמעט מת, ואיבד חלק ניכר מעור פניו.

במהלך ההחלמה בבית החולים, הציבו ליד מיטתו טלוויזיה – דרכה הוא ראה את ג’יימס מנצח במרוצים, בזמן שהוא עצמו עובר טיפולים כואבים ומתמשכים.

אבל 6 שבועות בלבד לאחר התאונה – לאודה חוזר למסלול.

ויש את הדיאלוג הזה, החד, האנושי, האמיץ מאד שנשאר איתי אחרי שהסרט הסתיים:

James Hunt:"I feel responsible for what happened."Niki Lauda:"You were. …Watching you win those races while I was fighting for my life. You were equally responsible for getting me back in the car."

זו לא רק מחילה. זו לא התכחשות לכאב. זה בדיוק מה שוויקטור פרנקל כינה חירות מצבית – הבחירה בעמדה פנימית אל מול הסבל.

לאודה לא יכל לבחור את התאונה, את הכוויות, את הצלקות.אבל הוא כן יכל לבחור איך לספר לעצמו את הסיפור הזה – ולהפוך את עצמו מקורבן לגיבור.

ובבחירה הזו – להפוך את ג'יימס הנט מ"מי שפגע בי" ל"מישהו שעזר לי לחזור לחיים" – הוא העניק לסבל משמעות, והפך אותו למנוע של החלמה.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב. במרחב הזה טמונה היכולת שלנו לבחור את התגובה. ובתגובה שלנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."

"אל לנו לשכוח לעולם: שנוכל למצוא משמעות לחיים גם אל מול מצב ללא מוצא, אל מול גורל שאין לשנות. שכן זו הזדמנות להגשים במיטבו את הנעלה בערכים, משמע להמיר טרגדיה אישית בניצחון, להפוך טרגדיה להישג אנושי." (ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות)

וזה בדיוק מה שניקי לאודה עשה. 

 הוא לא רק חזר למרוץ – אלא גם זכה שוב באליפות העולם, שנה אחרי התאונה, ושוב ב־1984.

אף אחד לא מבטיח שמי שבוחר קריירה מתוך תכלית ותשוקה יחיה חיים קלים, נטולי סבל,

אבל הוא מקבל לא רק הנאה – אלא גם חוסן, ו"למה" שמחזיק גם כשקשה.

ובתוך כל זה, אי אפשר להתעלם מהתקופה שבה אנחנו חיים.

מאז 7 באוקטובר, משהו בכולנו השתנה. המציאות הפכה שברירית יותר, מורכבת יותר, עצובה יותר.

אולי דווקא בגלל זה, חיפוש אחר משמעות בקריירה ובחיים מרגיש כל כך חשוב.

שנדע ימים טובים יותר

שרית אלוני

#לוגותרפיה #משמעות #קריירה #אימון