"הדינוזאורים" אלו הארגונים הגדולים והכבדים, שמרוב חשיבות עצמית ופוליטיקה ארגונית,

כבר לא באמת רואים את האנשים שבתוכם. פעם אחת נועצת שלי קראה להם כך, ומאז אימצתי את השם.

הפעם אני רוצה לשתף בסיפור של ל', משפטנית מוכשרת שעבדה שנים באחד מאותם "דינוזאורים". היא עבדה קשה ונתנה מעצמ

ה, אבל לא ראו אותה. לא העריכו, לא עודדו צמיחה, והבוסית הישירה רק חיזקה את התחושה הזו.

כשנמצאים יותר מדי זמן במקום שמכווץ אותנו, אנחנו מתחילות להאמין לסיפור שלא שייך לנו:

• שאנחנו לא מספיק טובות.

• שלא נצליח במקום אחר.

• ש"עדיף להישאר איפה שאנחנו".

ל' הגיעה אליי כשרצתה שינוי, אבל בלי בהירות לגבי הכיוון. במהלך שבעה מפגשים ממוקדים, מלאים בהעצמה ובניפוץ חסמים, היא התחילה להתחזק מבפנים. היא התנערה מהסיפור החיצוני שסיפרו לה, ופתאום ראתה את עצמה מחדש: את היכולות, את הערך ואת כל מה שיש לה להעניק לעולם.

ואז קרה מה שאני רואה שוב ושוב בתהליכי עומק: כשיש בהירות פנימית, המציאות מתחילה לנוע. תוך כדי התהליך נפתחו בפניה הזדמנויות חדשות, והיום ל' מתחילה תפקיד ניהולי בכיר בחברה גדולה ומשמעותית. זו תוצאה של תהליך שיטתי, רגיש ובהיר, שמתחיל מבפנים ויוצר מציאות חדשה בחוץ.

הסיפור של ל' הוא לא רק סיפור על הצלחה בקריירה, הוא תזכורת עבורך שהתחושה המכווצת הזו שאת מרגישה "לא מספיק", היא הרבה פעמים פשוט השתקפות של סביבה שלא יודעת להכיל את האור שלך. 

כשאת נמצאת בארגון "דינוזאור", הרבה הולך סביב "הטייטל" וקל לשכוח שהכוח לשנות את הסיפור נמצא אצלך בידיים.

אם היית יושבת מולי, הייתי שואלת אותך: האם המקום שבו את נמצאת היום מאפשר לך לצמוח, או שהוא "קוצץ לך את הכנפיים"?

מהו "סיפור הכזב" שאת מספרת לעצמך על היכולות שלך בגלל פוליטיקה או חוסר הערכה?

מהו הצעד הקטן שאת יכולה לעשות היום כדי להתחיל להחזיר לעצמך את הבהירות ותחושת הערך?

אל תחכי שהדינוזאורים ישתנו. השינוי מתחיל ברגע שאת מחליטה להפסיק להאמין ל"סיפור הכזב" שהם מספרים לך על עצמך.